הלוואות ביהדות

נתחיל מבראשית

או מספר "שמות" ליתר דיוק

"אם כסף תלוה את עמי את העני עמָך, לא תהיה לו כנשה לא תשימון עליו נשך. אם חבל תחבל שלמת רעֶך, עד בא השמש תשיבנו לו... כי הִוא כסותה לבדה הִוא שמלתו לעורו, במה ישכב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אָני.”
– שמות כ"ב, כ"ד-כ"ו.

פירוש רש"י: נשך=ריבית. הנשך הינו כנשיכת הנחש – כאב הנשיכה אינו מורגש תחילה אך לאחר זמן מתפתח לחבורה כואבת, כך גם הריבית אשר תחילה אינה מורגשת אך לאחר זמן מתבטאת במחסור משמעותי בממון.

“וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. אל תקח מאתו נשך ותרבית, ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך. את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך. אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים“
– ויקרא כ"ה, ל"ה-ל"ח.

פירוש רש"י: עיקר הטעם שבאיסור מתן הלוואה בריבית הינו שהלווה נמצא באי וודאות בכל הנוגע למצבו הכלכלי העתידי בעוד שהמלווה בטוח בשכרו שכן הוא ידוע מראש. משמעות החלק האחרון בפסוק הינה שהמקבל את מצוות הריבית מודה ביציאת מצרים וזה הכופר בה כאילו כופר ביציאת מצרים. זאת משום שתכלית יציאת מצרים הינה לחיות חיים תחת עול מלכות השמיים - המלווה בריבית אינו מקבל מגבלות על עצמו ולכן כאילו פורק מעצמו את עול מלכות השמיים.

“לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אכל, נשך כל דבר אשר יִשך. לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך, למען יברכך ה' אלהיך בכל משלח ידֶך על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה.“
– דברים כ"ג, כ'-כ"א.

עפ"י שלושת פסוקים אלו, מתן הלוואה בתמורה לריבית נתפסת בחזקת ניצול האדם הנזקק לה ובכפירה בחיים שתחת עול מלכות השמיים.

מאחר שלא נעשתה הבחנה בין אדם אשר נמצא בעת צרה ואינו יכול לעמוד בתשלום הריבית לבין אדם המעוניין לשלם ריבית – איסור מתן הלוואה בריבית הושלך באופן גורף על מגוון המקרים. אם כך, למלווה אין ערבים לקבלת סכום ההלוואה חזרה - כיצד התמודדו המלווים והלווים עם סוגייה זו?

הלוואה כהיתר עסקה

פתרון הרמב"ם

“תיקנו חכמים שכל הנותן מעות לחבירו להתעסק בהן‏, יהיה חצי הממון בתורת הלוואה, והרי המתעסק חייב באחריותו, אף על פי שאבד באונס. והחצי האחר בתורת פיקדון, והרי הוא באחריות בעל המעות. ואם נגנב או אבד החצי של פיקדון, אין המתעסק חייב לשלם, ולפיכך יהיה שכר זו החצי, אם הרוויח, של בעל המעות."
- רמב"ם, הלכות שלוחין ושותפין, פרק ו', הלכה ב'.

גישתו של הרמב"ם לפתרון הסוגיה הינה להתייחס למתן וקבלת הלוואה כעסקת חבילה בין המלווה לבין הלווה. בצורה זו, מתבטלת המחיצה שבין הצד המלווה לבין הצד הלווה וכך מתאפשרת לראשונה האפשרות לכלול ריבית בעסקת הלוואה. הריבית אינה נחשבת כריבית בפני עצמה אלא כרווח מן העסקה, במילים אחרות: המלווה הינו שותף פאסיבי אשר מממן את פעילות הלווה - השותף האקטיבי. מחצית הסכום ניתנת כ- “השקעה" בפעילות ואילו המחצית האחרת ניתנת כפיקדון. המלווה זכאי לרווחים מן ההשקעה (אשר כעת אינם נחשבים כריבית). במידה שהלווה אינו יכול לעמוד בהחזר הסכום המלא, הוא מחוייב בהחזר מחציתו.

עם חלוף הזמן, השתכללו המערכות הבנקאיות והפיננסיות ואיתם התרחב השימוש בהלוואת מזומנים. היתר עסקה במתכונתו המקורית היווה פתרון למחצית מסכום ההלוואה ולכן המלווים שוב חששו שמה מחצית מהשקעתם תירד לטמיון. הצורך הגובר בפיתרון מקיף הוא שהוליד "היתר עסקה" מחודש.

הנוסח אשר איפשר ומאפשר מתן הלוואה בריבית עד היום, הוצע ע"י רבי מנחם אביגדוריס בספרו "נחלת שבעה" אשר פורסם בשנת 1681. עפ"י נוסח זה הלווה משלם שכר למלווה. בתמורה לשכר זה מתחייב המלווה לדאוג להצלחת הלווה בעסקיו אך עליו לשאת גם בהפסדים. המלווה הופך למשקיע, גביית הריבית הינה חלוקת הרווחים. הבנקים בישראל ובעולם נוהגים להחזיק בהסכמי היתר עסקה על מנת לאפשר מתן הלוואה ללקוחותיהם שומרי המצוות.

מקרי קצה בהיתר עסקה

כיצד מגשרים?

בעוד שנוסח זה מהווה את הבסיס למתן וקבלת הלוואה במערכות הפיננסיות היום, ישנן מקרים רבים בהם הריבית אינה יכולה להתפרס עפ"י עיקרון זה. דוגמא לכך היא הלוואה אשר ניתנת לטובת רכישת רכב המיועד לשימוש יומיומי ולא עסקי. במקרים דוגמת אלו ישנן מספר גישות אשר נועדו לגשר על הפער שבין הרצון האנושי ללוות ולהלוות לבין האיסור המקראי. לדוגמא – יש הרואים בסכום הכספי אשר ניתן כהלוואה לרכישת רכב כעסקה, זאת מאחר שאיפשר ללווה להימנע ממשיכת כספים מקופת חיסכון או קופת גמל שבבעלותו. הסכום אשר נחסך מחסכונותיו של הלווה נתפס כרווח, ועל כן הלווה רשאי לחלוק אותו עם המלווה.

נוסח נוסף אשר נועד לפתור את הסוגייה באופן מקיף הוצע ע"י רבי יעקב (מהר"י) מאורליאנס. רבנו תם מאורלינס הבין שהיהודים לא יוכלו לעמוד מנגד בעת שהעולם הכלכלי הולך ומתפתח ולכן הציע נוסח להסכם שבין מלווה ללווה – עפ"י נוסח זה על הלווה להחזיר את ההלוואה עד למועד מוסכם. אולם אם לא יחזיר הלווה את הסכום במועד אשר נקבע, יהיה עליו לשלם קנס עבור תקופת הפיגור. נוסח זה לא התקבל להלכה ולמעשה מאחר שבתקופה שבה הוצע (המאה ה- 11) נתפס כפשרה קלה מדי בעיני הציבור היהודי.

מעניין לדעת

יהודים כמלווים מוכרים בריבית

עד המאה ה- 11 התפרנסו היהודים ממסחר – תחום אשר בו שלטו בבלעדיות כמעט מוחלטת בזכות ידיעות השפה הנרחבות אשר עמדו לרשותם וקשריהם הטובים עם יהודי המזרח ובכך הנגישות לסחורה נדירה ומבוקשת. במאה ה- 11 נדחקו היהודים מתחום המסחר לאחר שסוחרים איטלקיים נוצרים ביססו ציים ותחנות מסחר מסביב לים התיכון. באותה תקופה נאסר על היהודים ללמוד באוניברסיטאות, ותעסוקה כבעלי מקצוע ומלאכה נמנעה מהם מאחר שלא התקבלו לגילדות המקצועיות. לעומת זאת, איסור כנסייתי הגביל את הנוצרים מעיסוק בתחום ההלוואות ובכך פתח מוצא כמעט יחיד ליהודים לפרנסה. במהלך ימי הביניים ועד המאה ה- 19 עסקו יהודים רבים במתן הלוואות. ענף תעסוקה זה הניב בסופו של דבר מוניטין שלילי לעם היהודי שכן הריבית שהייתה נהוגה על מתן הלוואה באותה תקופה הייתה גבוהה.

לסיכום

ניתן לטעון כי איסור הלוואה בריבית נועד במקורו ליצור ערבות הדדית בין אדם לחברו, אך תלותנו הגוברת בעולם הפיננסי הביאה להתגמשות מחשבתית ולפיתוח הלכתי בכל הנוגע לפירושו של איסור זה. כיום הקונסנזוס הוא לגבות ריבית ולשלם ריבית בהתאם להיתר עסקה. ישנן אינספור גישות על מנת לאפשר הלוואה לטובת צרכים יומיומיים, גישות אלו נועדו לגשר בין הרצון האנושי למתן וקבלת הלוואה עפ"י היתר עסקה לבין האיסור ההלכתי, אך פתרון כולל ופשוט לסוגייה זו לא נמצא עד עצם היום הזה. בפני שומרי המצוות יעמדו גישות הדוקות יותר והדוקות פחות עד אשר יתגברו גדולי הפוסקים על מכשולי ריבית אלה.